השורשים האפרו-קובניים והפריצה של ה-Mambo
השורשים של ה-Salsa טמונים עמוק בהיסטוריה של האיים הקריביים. קובה הייתה במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 מעבדה מוזיקלית, שבה המסורות הרוחניות והקצביות של מערב אפריקה התערבבו עם המנגינות והכלים של הכובשים הספרדים. במרכז ההתפתחות הזו עמדו המקצבים האפרו-קובניים, ובראשם ה-Son Cubano. ה-Son איחד את שירת הקריאה והמענה האפריקאית ואת מקצב ה-Clave הנושא עם הגיטרה הספרדית. הוא היווה את הבסיס שעליו הכל היה אמור להיבנות מאוחר יותר. מי שמחפש היום את הקצב במסיבת ריקודים, מסתמך באופן לא מודע על המבנים בני מאות השנים הללו. הבנה עמוקה יותר של המקצבים הללו עוזרת מאוד לזהות את הקצב במוזיקה לריקודים ולהתמסר לחלוטין לתחושה.
לצד ה-Son, ה-Mambo הוא זה שעיצב בעיקר את התקופה שלפני הפריצה הגדולה של ה-Salsa. בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20, מנצחי תזמורות כמו פרז פראדו ובני מורה גרמו לאולמות בהוואנה, ובקרוב גם בניו יורק, לבעור. ה-Mambo היה פראי, מהיר ומאופיין בקטעי כלי נשיפה ג'אזיים. הוא הציב את הרף למה שמוזיקה לטינו-אמריקאית לריקודים צריכה לספק, גבוה מאוד. באותו זמן התפתח ה-Cha-Cha-Cha, שעם הקצב האיטי מעט שלו פנה לקהל הרחב. כל הסגנונות הללו נדדו במזוודות של המהגרים, שעזבו את מולדתם בחיפוש אחר חיים טובים יותר והביאו את אוצרותיהם המוזיקליים לכרכים של צפון אמריקה.


