ה-Compás כבסיס לחופש הריקוד
פעימת הלב של הפלמנקו אינה מקצב פשוט, אלא מבנה ריתמי מורכב: ה-Compás. עבורך כרקדן סולו, התבנית המחזורית הזו היא המסגרת המארגנת שבה אתה יכול לנוע בחופשיות. בניגוד למוזיקת פופ מערבית, המבוססת לרוב על מקצב 4/4 ישר, הסגנונות המסורתיים (Palos) משתמשים לעיתים קרובות במחזור מרתק של 12 פעימות. המקצב הזה לא רק נשמע, אלא נוצר באופן פעיל: המחיאות כפיים בריקוד סולו, הידועות כ-Palmas, דוחפות את הרקדן קדימה. מבחינים בין ה-Palmas sordas העמומות, הנוצרות בעזרת כפות ידיים קעורות כדי לא להאפיל על השירה, לבין ה-Palmas secas הבהירות והחדות, המשמשות בקטעים מהירים ובשיאים. מי שרוצה לזהות את המקצב, חייב ללמוד לקרוא את האותות הריתמיים האלה של הידיים והרגליים כמפה מוזיקלית.
מהרצינות המתונה ועד לאקסטזה מתפרצת
שניים מה-Palos החשובים ביותר ממחישים כיצד מבנה מוזיקת הפלמנקו מחבר בין ריקוד לרגשות. ה-Soleá נחשבת לאם הפלמנקו: היא איטית, מלנכולית וחגיגית מאוד. כאן יש לך כרקדן מרחב רב לאלתר בין הדגשים הכבדים של מחזור ה-12 בעזרת תנועות ידיים אקספרסיביות (Braceo). בקצה השני של הספקטרום נמצאת ה-Bulería. מוזיקת הריקוד המהירה והלוהטת הזו משתמשת באותה מסגרת של 12 פעימות, אך דוחפת את הקצב לקצה גבול היכולת. ב-Bulería האלתור הוא שובב, דינמי ולעיתים קרובות מאופיין בקטעים הומוריסטיים קצרים. המעבר בין הדינמיקות האלה דורש נוכחות מוחלטת: הרקדן מגיב במהירות הבזק לשינויי הקצב של הגיטרה (Falsetas) ושל השירה (Cante), כדי להניח את עבודת הרגליים שלו (Zapateado) בדיוק על הנקודה הנכונה.







