מהריקוד הכפרי המושמץ ועד לנשף החצר הקיסרי
לפני שהוואלס הווינאי כבש את האולמות המפוארים של החברה הגבוהה, הוא נחשב לנפילה מוסרית. ה-walzer ursprung (מקור הוואלס) אינו טמון בטקסים חצרוניים, אלא באזורים הכפריים של האלפים. במאה ה-18, איכרים פשוטים רקדו את ה"לנדלר" או ה"וולר", שבהם זוגות התחבקו בצורה קרובה באופן חריג והסתובבו במעגל. עבור המעמד הגבוה דאז, שהיה רגיל לריקודים מרוחקים ומתוזמרים בקפידה כמו המינואט, הדינמיקה חסרת הרסן הזו נראתה מאיימת ממש. רופאים הזהירו מפני קריסת מערכות כתוצאה מהסיבוב המהיר, ושומרי המוסר חזו את שקיעת המערב מכיוון שגופם של הרוקדים נגע זה בזה.
הפריצה הסופית של הריקוד קשורה באופן בלתי נפרד לאירוע היסטורי גדול. כאשר ה-wiener kongress tanz (ריקוד קונגרס וינה) בשנת 1815 ארגן מחדש את המפה הפוליטית של אירופה, וינה הפכה למרכז הדיפלומטיה וההנאה. תחת המוטו המפורסם "הקונגרס רוקד, אך אינו זז", מדינאים ואצילים הסתחררו לפתע על רחבת הריקודים במקצב של שלושה רבעים. הבמה הפוליטית הזו הפכה את ה-wiener walzer geschichte (היסטוריית הוואלס הווינאי) לתופעה גלובלית. המרד של הרחוב לשעבר הגיע לחצר הקיסרית והניח את היסודות ל-gesellschaftstanz geschichte (היסטוריית ריקודי החברה) המודרנית.
עידן שושלת שטראוס
הוואלס קיבל את ההכרה המוזיקלית הרשמית שלו בזכות היריבות והגאונות של שני מלחינים. הצמד johann strauss vater sohn (יוהאן שטראוס האב והבן) עיצב את הצליל של המאה ה-19 כמו אף אחד אחר. בעוד האב תזמר את הוואלס באמצעות מקצבים מדויקים והפך אותו למקובל בסלונים, הבן העלה אותו לרמה אמנותית חדשה. עם יצירות מופת כמו "על הדנובה הכחולה", יצר יוהאן שטראוס הבן המנונות שחגגו קצב של עד 60 תיבות לדקה. התזמורות שלהם סיירו בכל רחבי אירופה והפכו את מקצב שלושת הרבעים הסוחף לנכס תרבותי בן אלמוות.





